למען האמת, המילים האלה לא באמת יצאו מהפה שלי..
זה היה מעמד מאוד מרגש ומפחיד והכל הלך כל כך מהר וכולם היו כל כך מופתעים ו…
ררררגגגגע! הולד איט!
בינינו, אני גבר.. אני לא אצליח לספר לכם את זה בצורה הראויה לזה באמת,
אבל בגדול, הכל התחיל בקיץ שעבר (ואת זה אולי מיכל לא יודעת :))
18 באוגוסט, יום הולדת 27 שלי, כולם מברכים את הברכות הבנאליות
22 באוגוסט, אחותי הגדולה מתחתנת ואני אחראי על הצד המוסיקלי בחתונה.
את ההכנות להפקות המוסיקליות התחלנו חודשים לפני
- שיר כניסה מרגש לחופה בביצועי, עם קולות מקהלה וגיטריסט- הופק
- שיר שבירת כוס שמח ומקפיץ, בביצוע כל המשפחה – הופק
- אפילו מוסיקה לריקוד ואלס עם כוריאוגרפיה הכולל שירה של אחותי ובעלה – הופקה למאורע
ואצלי.. רגשן שכמוני, המחשבות מתחילות לרוץ בראש, הרי אני הבא בתור.
חודש לאחר מכן, אמצע ספטמבר, בכמעט החלטה של רגע, מיכל ואני עברנו לגור ביחד
ומבלי שהספקנו להגיד “כן, אנחנו גרים ברחוב ה…” כבר עברו ארבעה חודשים של ניהול בית משותף והמחשבות חזרו.
יותר מזה, כאילו בתזמון מושלם, זה הזמן שמיכל החליטה שאנחנו צריכים לנסוע לצימר בצפון.
בתהיות האם זה רמז או שמא סתם היא רוצה לצאת ולנפוש בשקט הצפוני,
ניסיתי לדחות את הנסיעה כמה שאפשר ולברר עם עצמי האם אני רוצה לקחת את היחסים לשלב הבא.
התשובה היתה מהירה וקלה ומאז הענינים התחילו לרוץ.
בחודשיים שבין ההחלטה להצעה עצמה, נוספו לא מעט רמזים/לחצים לפאזל השאלה: “האם להציע לה”
חלומות בלילה, סבתא בת 90 שרוצה להספיק להיות בחתונה, אבא ששואל “מתי פוגשים את המשפחה שלך”
וגם אחיין קטן וחמוד שאחותי הבכורה ילדה (האומנם באוקטובר) וגורם לי לרצות אחד כזה בדיוק!
בדיוק בעיתוי שכבר לא יכולתי לדחות יותר את עניין הצימר בסופ”ש והזמנו מקום (במקום מקסים: בקתות עדי בקרית שמונה)
מיכל עדכנה אותי שבאותו שבוע של הצימר, ביום שלישי, אנחנו צריכים להיות ביום הולדת שנה של אחיין שלה.
החלטתי לפעול.
כיוון שרציתי שהצעת הנישואין הזאת תיהיה הפתעה ושמיכל לא תיהיה מוכנה לזה, החלטתי ל”התאבד” על זה (literally)
ובמקום להציע לה במהלך הסופ”ש בצפון, להציע לה ביום הולדת של אחיין שלה – מול המשפחה שלה – רק כדי שלא תחשוד.
עברתי על אתרים באינטרנט, הלכתי לסבב חנויות תכשיטים, הלכתי לעוד סבב טבעות
ובסופו של דבר, רק ליתר ביטחון, צלצלתי לשני חברים שבאו לבחור איתי את הטבעת המיוחלת.
הגיע יום ההולדת של אחיין של מיכל ואני בלחץ שלא ניתן לתאר. כל הזמן דרוך, מקשיב ומחפש את הרגע הנכון…
בשלב מסוים כשהרגשתי שזאת ההזדמנות, אספתי את כל האחיינים של מיכל ואמרתי להם לתפוס אותה חזק חזק ושלא תברח.
הם, כמו שילדים עושים, לקחו את העניין ברצינות, רצו אליה והחזיקו אותה כאילו היא מינימום הענק הירוק בשבי.
מיכל, שלא הבינה מה קורה, שואלת אותם מה קרה, למה הם תופסים אותה ואיזה מן משחק זה…(#!%&!##)
ובשניה כשהיא הרימה מהם את הראש, היא רואה אותי מולה על הברך עם קופסא ובה טבעת.
מה קרה עם שאר האנשים שהיו בחדר באותו רגע, אין לי מושג, איך ההורים שלה, שהיו צמודים אלי מימין, הגיבו? אין לי מושג
אני רק יודע שבאותו רגע הלב פועם חזק ומהר ואתה לא מפוקס בעליל, רק מחכה שמישהו יגיד משהו… שהיא תגיד משהו!
בסופו של דבר, יצאתי מהקיפאון, כולם היו המומים ומופתעים אבל מבסוטים
ורק מיכל לא הצליחה לישון כל הלילה… 🙂
אולי מתישהוא ייצא לכם לשמוע את הסיפור מהצד שלה..
